ALLIN > בלוגים > החיים עצמם > הבלוג של עופר אוגש: אל הרי הקווקז והשווקים לאורך דרך המשי

הבלוג של עופר אוגש: אל הרי הקווקז והשווקים לאורך דרך המשי

הבלוג של עופר אוגש: אל הרי הקווקז והשווקים לאורך דרך המשי

סיכום של מסע ג'יפים מיוחד אשר שילב בין הרצון לטפס גבוה ולנסוע ללב השטח בהרי הקווקז לבין הצורך (העז) וההתחייבות (של המדריך) לבקר בשווקים המקומיים שלאורך דרך המשי החוצה את גיאורגיה.

הפרופרסור והמפקד החליטו כי הפעם יוצאים למסע שטח (טיול ג'יפים) בהרי הקווקז של גיאורגיה (ולנו זה טוב! אפילו מצוין!!). אך בשונה מפעמים קודמות – הוחלט כי הפעם המסע יהיה בסימן זוגי וכי לגברים שבחבורה תצטרפנה גם הנשים (כאן זה נהיה מעניין…).

הבוס הגדול, היא אשת המפקד, קיבלה אחריות על גזרת הקווקז (הגבוה והנמוך) והמדריך, זה הח"מ, התחייב תחת המורא (של המורה) לעדן את המסע (ובעברית: "שנאכל פחות סלעים") ולשלב במסלול הטיול גם שווקים מקומיים ("מדהימים", כהגדרתה).

אחר שלב "הצגת התוכניות" בפורום מצומצם (רק מול הבוס הגדול) הגיע שלב "אישור תוכניות" (מול הבוס הגדול והמפקד) ולאחריו "קפ"ק 1" לכל המשתתפים הפוטנציאלים (שיש לומר כי נבחרו בקפידה) ממחזור מאו-מאו של האדומים ועד התוספת של "כוחות חבירים" מהחילות המתמרנים.

וכך בערב לא חם במיוחד – נפגשנו כולנו בנתב"ג. הקבוצה, שכאמור נבחרה בקפידה (כאילו עשו גיבוש מחדש), מנתה 8 ג'יפים (ובשביל הדיוק: רכבי שטח 4X4 מתוצרת טויוטה) – שישה מהם בהרכב זוגי, אחד עם "שלושת המוסקטרים מהמזרח התיכון" (או הג'יפ בו כל ערב התקיים המשפט) והשמיני עבור "הצלם", המדריך והמכונאי המקומי. חילקנו את הציוד של תיק החילוץ בין המזוודות ונכנסנו לאולם היוצאים, לגלות ששוב ישראייר דחו את שעת היציאה… (זו בטח קנוניה יחד עם הדיוטי-פרי). שעתיים וחצי של טיסה צפונה וקצת מזרחה ואנו נוחתים בטביליסי – בירת גיאורגיה, על מסלול שהוא קצת גשום אך עם מזג אוויר נפלא (במיוחד למי שמגיע מהלחות של ישראל).

גיאורגיה או גרוזיה או סקארתבלו היא מדינה רפובליקנית השוכנת בצפון מערב יבשת אסיה מדרום לרכס הרי הקווקז וממזרח לים השחור. גיאורגיה שופעת מים, אוכלוסיה חקלאית מכניסת אורחים והיא מדינה עצמאית משנת 1991 עת נפרדה לאחר מאבק מברית המועצות. השלטון והאזרחים אוהדים את מדינת ישראל ואת היהדות ומעט האוכלוסייה (כ-4 מליון תושבים) שמחה לארח תיירים.

היום הראשון – מטפסים על רכס הקווקז הנמוך

נחתנו, אספנו מזוודות ונסענו כחצי שעה למלון שבתוכנית שינה קצרה, ארוחת בוקר ויציאה לשטח. ואז הגיע המידע המודיעיני (חקור ומדויק) כי המזוודה של הקמ"ן אינה שלו! בהרכב מצומצם חזרנו לשדה התעופה ושם גילינו כי כבר נפתח טופס תלונה של גברת הטוענת שלקחו לה את המזוודה (איזה פדיחה!). אבל בשביל לקבל את המזוודה שלנו במקום יש לנסוע ולמסור לה את המזוודה שלה ולהביא חזרה את העתק טופס התלונה שנמצא אצלה (תיירים בשירות מחלקת האבידות).

הכבישים פתוחים ואנו מגיעים למרכז העיר ופוגשים גיאורגי, קצת עצבני (אפשר להבין) הטוען שיש לבדוק שלא לקחנו משהו מהמזוודה של אחותו… משפט אחד קצר ובעברית משנה את האווירה ומזמין אותנו מיד אליו הבייתה – לפגוש את האחות מישראל, שלא ביקרה בגיאורגיה 20 שנה, ואת אשתו שהתעקשה לארח אותנו עם קפה ומאפים – חוויה מקסימה וטעימה של קבלת אורחים, אבל עוד יום טיול ארוך לפנינו…

חזרנו למלון, ארוחת בוקר, "חתימה" על הג'יפים (טויוטה, כאמור) ונסענו למרכז העיר לפרוט כסף, לקנות קצת "נשנושים" ולצאת לדרך מערבה לעבר רכס הקווקז הנמוך. אדמה לחה מריחה טוב, הפריחה צבעונית ואדירה והשמים כחולים עם קצת פסים לבנים מקבלים את פניינו ביציאה מהעיר. אנחנו מתקדמים מערבה על הכביש, אוכלים צהרים אצל מקומיים (שהוכנו לקבל אותנו עוד משעות הבוקר) ועוברים מהאספלט הצר לשבילים בין כפרים חקלאים קטנים. הדרך מטפסת מערבה, דרך אגם צ'לקה ואגם טבסקורי, כשסביב שדות ירוקים וקצת שבילי בוץ – שגם אפשר לשקוע או להחליק עליהן, ותודה ל"בלגי הכחול" על החילוץ המהיר.

לאחר כ-4 שעות של טיפוס אנו מגיעים עד לתחנת משמר של הצבא הגיאורגי באוכף שבגובה של 2,260 מטרים. החיילים השומרים על "דרך הנפט והגז" מחייבים בדיקה של דרכונים (ות.ז. למקומיים). באוכף ערפל כבד ומזג אוויר קפוא, המחייב בגדים חמים (טוב שהבאנו מהארץ…) וממנו אנו יורדים למטה למלון המחכה לנו בעיירת הסקי – בקוריאני.

אחד ממקורות ההכנסה הטובים והיציבים בכלכלת גיאורגיה הוא צינור הנפט וצינור הגז של חברת PB (בריטיש פטרוליום) החוצה את המדינה ממזרח למערב ונחנך בשנת 2006. צינורות הנפט והגז מתחילים בבאקו, בירת אזרבייג'ן שעל חוף הים הכספי ומסתיימים לאחר 1,776 ק"מ על חוף הים התיכון בג'ייהאן אשר בטורקיה (הצינור נקרא BTC על שם הערים בהם עובר כשה-T באמצע זה טבילסי). הצינורות מובילים גז ונפט מאחד מהשדות הגדולים בעולם לעבר הים התיכון וחוסכים את מעבר אוניות המיכלית במיצרי הבוספורוס והדרדנלים המחברים את הים השחור עם הים התיכון. צינור זה הוא השני באורכו באירופה, 260 ק"מ ממנו עוברים בגיאורגיה ולאורכו תחנות דחיקה ותחנות משמר המספקות עבודה ופרנסה לתושבים המקומיים.

היום השני – קצת הרפתקנות וקצת נצרות

בוקר טוב בקוראיני, ארוחת בוקר וקדימה לדרך רעננים ומחייכים. מטפסים שוב למעבר ההרים שבו עובר צינור הנפט, אך הבוקר מזג האוויר צלול והנוף נפרס למרחקים. מים זכים הזורמים כך סתם לצד הדרך, גורמים לנו לעצור ולטפס על גבעה ירוקה ופורחת. עוד הפסקה בשיא הגובה ועוד הפסקת קפה בשדה לצד הדרך. עצרנו בשוק האזורי הנמצא באחלקלקי – פירות, בשר ולחמים (כאילו לא אכלנו לפני שלוש שעות…) ומשם על הרמה הגבוהה לעבר מערות וארדזייה – בדרך אותה מאתר הקמ"ן ההרפתקן. מהרמה הגבוהה, הנמצאת על הגבול עם טורקיה, יורדת דרך אחת, כ-300 מטרים של הפרש גובה היישר לתוך העמק המקסים בו שוכנות המערות של וארדזייה.

לארוחת הצהרים שעל נהר המטקברי, אנו מגיעים אחר הצהרים… אבל הדגים והמטעמים, שעל גדת הנהר הזורם, מפצים על השעה המאוחרת. על בטן מלאה אנו מגיעים לאתר המערות העתיקות של וארדזייה – ל"שעת כושר", טיפוס וירידה בתוך המערות, או מה שנשאר מהן לאחר רעידות אדמה וקריסה של חלק מהתלכיד בו הן חפורות. וארדזייה – עיר המקלט של המלכה תמרה, אשר פתחה את האזור במאה ה-12 לספירה. לאחר מכן שימש המקום כמקלט מפני הכיבוש המונגולי וכיום יש בתוכה מנזר קטן וכנסייה עתיקה. הנצרות, היא דת המדינה של גיאורגיה עוד משנת 337 לאחר שהוכרזה, לא רחוק משם בניקיאה (כיום במרכז טורקיה, מדרום לאיסטנבול) כדת הרשמית של האימפריה הביזנטית (המזרחית). הגיאורגים אוהבים את "הברית הישנה", כמו גם את "הברית החדשה", ומכאן השמות התנ"כיים והאהבה ליהדות. לאחר הביקור במנהרות אנו "יוצאים" החוצה דרך הכביש עד לכביש הרוחב הדרומי של גיאורגיה ועליו נוסעים מערבה, עם הזרימה של נהר המטבקרי למלון שעל האגם המלאכותי באחלציקי.

היום השלישי – תחרות השקשוקה הראשונה

קצת כושר על הבוקר סביב האגם… (למי שהתעורר מוקדם) ואת הבוקר אנו פותחים בשוק הגדול והמקורה של אחלציקי (הבטחות צריך לקיים!). זו הזמנות לקנות את כל המצרכים לארוחת צהרים גדולה שנכין בשטח. עוזבים את האספלט ומתחילים לטפס על רכס הקווקז הנמוך.

מזג האוויר נהדר והעצים הגבוהים מתחלפים במרחבים ירוקים ופורחים בין כפרי רועים, הפעילים רק בתקופת הקיץ. כמעט בשיא הגובה, באחד האוכפים, אנו עוצרים אצל הרועים אשר מארחים אותנו בבקתה שלהם עם קצת גבינות מעשי ידיהם ולחם הנאפה במקום – תענוג! משיא הגובה של מעבר ההרים על רכס הקווקז הנמוך, בגובה של 2,300 מטרים אנו צופים צפונה וכל הרכס המושלג של הקווקז הגבוה נפרס למולנו – מדהים!

הרי הקווקז הגבוה שמצפון לנו יוצרים גבול טבעי, גבוה, קרחוני ואף מושלג בחורף ובקיץ בין אירופה לאסיה. אורכם כ-1,200 ק"מ – מאזור סוצ'י שעל הים התיכון ועד באקו שלחוף הים הכספי. שיא הגובה בקווקז הוא הר האלברוס 5,642 מטרים, הנמצא בשטח הרוסי (ונחשב גם להר הגבוה ביותר באירופה). בצד הגאורגי של הקווקז הגבוה מספר פסגות גבוהות ומרשימות לא פחות: קזבק 5,074 מטרים, שאחרה 5,200 מטרים, טרסקול 3,900 מטרים, חאנצ'אקי 4,462 מטרים.

לאחר התצפית אנו עוצרים בשדה פתוח, שחציו מוצל ופותחים בתחרות "מלך השקשוקה". כישרונות אדירים מתגלים על המחבת ואנו מדושנים מעונג, וזה מבלי להזכיר את האבטיח המבושם באלכוהול, את הסלט, הקפה והקינוחים…

עוד שעה של ירידה בתוך היער מביאה אותנו לאתר הנופש וההבראה הגיאורגי, בעבר רוסי, עם מי הסודה כבדי המינראלים – סאריימה. על הכביש המפתל אנו יורדים עד לעבר הרחב, בגובה 60 מטרים, בו שוכנת העיר השנייה בגודלה והבירה לשעבר של גיאורגיה – קותאיסי. המלון שלנו בקצה העיר על גדת הנהר בתוך גן קסום.

את ארוחת הערב אנו אוכלים במסעדה מקומית אמיתית!, בקצה אזור תעשייה שאינו מזמין אורחים במיוחד. אך מהרגע (וזה מיד לאחר שנכנסים פנימה) שבו מתחילה המוזיקה והאוכל מוגש ב"ערמות" לשולחן "נשבר הקרח" – היין זורם  והריקודים עם המקומיים אינם פוסקים! שילוב מדהים בין ישראלים וישראליות לשתי חבורות גברים מקומיים (שגם חשדניים בהתחלה והגיעו לחגוג ימי הולדת במסעדה) ושיאו שלב ההימנונים הלאומיים שמנגנת הלהקה המקומית.

היום הרביעי – יום ארוך בטיפוס לכפר הגבוה על רכס הקווקז הגבוה

את הבוקר אנו מתחילים "כהרגלנו" בשוק! והיום השוק של קותאיסי – השוק הצבעוני ובעל המבחר הגדול ביותר, כיאה לעיר השנייה בגודלה ובעבר אף בירתה של גיאורגיה. קניות לארוחת הצהרים וגם קצת קניות למשפחה שמארחת אותנו הלילה. אנו יוצאים לדרך הארוכה צפונה במטרה לטפס על הרי הקווקז הגבוה.

דרך עיירת הנופש הרוסית – סכלתובו, אנחנו מטפסים על הכביש המתפתל. על שביל "מצוקמק" אנו מטפסים למקום מקסים לקפה באמצע כפר חקלאי קטן. חוזרים לכביש ובטיפוס לאורך הנהר מגיעים ללנדחי – הכפר בו פוגשים את המגדל הראשון המסמל את חבל סוואנטי המיוחד.

המשך הדרך משובשת בין כפרים חקלאים, חצי נטושים. כשהרעב גובר אנו מטפסים לכפר נופש רוסי נטוש על כתף ירוקה מעל קו העצים – מקום מקסים לארוחת צהרים עם רצועות אנטריקוט (תודה לגלעד על הקנייה מוצלחת). חוזרים לנהר וממשיכים לטפס לגובה – לצדנו סלעי צפחה ומעלינו מפלי מים ובהמשך גם קרח-עד שמעליהם רכסים מושלגים של רכס הקווקז הגובה. לאט לאט אנו מטפסים מעלה והשיא, קצת מעל האוכף, בתמונה קבוצתית עם השקיעה, כשברקע הרכס המושלג של הקווקז הגבוה. באור אחרון אנו גולשים מגובה של 2,600 מטרים אל הכפר אושגולי, הנמצא בגובה של 2,200 מטרים –  הכפר שזוכה לתואר  הכפר הגבוה ביותר על רכס הקווקז ומבחינת הגיאורגים זהו גם הכפר הגבוה ביותר באירופה, למרות שאנחנו בכלל באסיה (אבל עם קצת צ'צה העובדות אינן משנות). ארוחת הערב פשוטה אך במקום מים יש אלכוהול (והמון!) ובסוף הארוחה נדרשת עזרה לטפס לחדר (למעט דני – שזו בחורה בכלל, עם קיבולת של מקצוען).

היום החמישי – מטפסים לשיא הגובה על הקווקז הגבוה

מתעוררים לבוקר לא מאוד קר באוש'גולי (לא מאוד קר זה אומר שצריך פליז/מעיל אבל לא צריך כפפות או כיסוי ראש) ויוצאים להליכה קצרה לעבר הכנסייה העתיקה שבכפר, כשהכלבים מלווים אותנו – כל אחד בטריטוריה שלו. הכומר פותח לנו את הכנסייה העתיקה עם ציורי הקיר ששרדו מאות בשנים ולאחריה אנו חוזרים לארוחת בוקר. עוזבים את אוש'גולי היפה ומלאת צריחי ההגנה הייחודיים לחבל ארץ של סוונאטי הגבוהה (להגנה מפני תוקפים וכנראה גם ממזג האוויר הקשה) ויורדים מערבה לכיוון העיירה מסטייה – בירת המחוז. "שוק קטן" במסטייה – כי זה מה יש! וחוץ מזה שח"מ הבטיח שוק (והבטחות יש לקיים!) ואנחנו מוכנים לארוחת הצהרים.

יוצאים מהעיירה התיירותית והיפה ומטפסים מעלה לכיוון הרכס שנמצא צפונית למסטייה – ההושבה. השביל יבש, דבר המקל מאוד על הטיפוס, ובשלב מסוים הופך תלול ומחייב שימוש בהילוך כוח ונהיגה מדויקת. בקצהו העליון, ממש מתחת לקרחון – דולינה מקסימה (בריכה סגורה הנהנית ממי הפשרת השלג). וזה המקום האידאלי לארוחת צהריים, בטח כשהשמש נעימה ומלטפת. שוב הבשלנים שבחבורה מכינה לנו מטעמים (מה יהיה עם כל הטוב הזה???) ולאחר שאנו מכבדים גם את המטיילים הישראלים שמטפסים ברגל אל ההר אנו פונים לרדת למטה, לא לפני שאודי חובש תייר שנפצה ברגלו ולתוך כלי הרכב שלנו נדחסים כמו וכמה ישראלים צעירים המבקשים "לקצר" את הדרך בירידה למסטייה.

הכביש העוזב את מסטייה בנוי בחלקו העליון מלוחות בטון (העמידות במזג האוויר הקשה ובמפולות העוברות עליו) ובחלקו התחתון מאספלט, שהיה פעם משובח וכולל כמה בורות מכובדים וכמה קטעי עבר מטלטלים. הכביש מפותל ומקסים, כולל כמה מנהרות החוצות את מעבה ההר, ועובר לצד הנהג העוצמתי – אנגורי, המנקז את החלק המערבי של הקווקז הגבוה לעבר הים השחור (למרגלותיו סכר ומפעל ענק ופעיל עוד מתקופת הרוסים לייצור חשמל). עם החושך אנו מגיעים לעיר הנמל פוטי שעל הים השחור, חוצים את העיר ובסיומו של יום ארוך כשכבר חושך בחוץ אנו נכנסים למלון המקסים שעל חוף הים השחור. בזמן שאנו יושבים לארוחת ערב (ארוחת לילה) על הים השחור הרגוע מתברר כי ממש מעבר לים, לא מאוד רחוק מאיתנו, מנסים כמה קצינים טורקים לבצע הפיכת ולהחליף את ארדואן… דבר שמתברר במהלך הלילה כנפל.

היום השישי והיום השביעי למסע – על דרך המשי לטביליסי

היום השישי לנהיגה מתוכנן כולו להיות רק כביש בנסיעה מזרחה מהים השחור לאורך דרך המשי, בדרך המטפסת בעמק שבין הקווקז הגבוה לקווקז הנמוך עד לבירה טביליסי. מגובה 0 שעל הים השחור אנו יוצאים מזרחה ועולים על הכביש המהיר החדש העוקף את הכפרים והערים שלאורך דרך המשי – כביש אספלט צר ומהיר, פרי ביצוע של חברת בנייה ישראל ו"כביש מצוין" המאפשר לנהג הגיאורגי הטיפוסי להפגין את כישורי הנהיגה הגרועים שלא לומר המטורפים שלו ולבצע עקיפות על השוליים או בסגנון "תמות נפשי עם גיאורגי" (עם עיר התייר המגיע ממול..).

בבוקר נהנינו מהים השחור, חוף הים והבריכה ובצהרי היום עצרנו לאכול חינקאלי (קרפלך אצל האשכנזים…) בעיר המפורסמת – גורי. העיר השלישית בגודלה בגיאורגיה התפרסמה בשנת 2008 עת הייתה במרכז ההתקפה הרוסית על גיאורגיה. אך גם בזכות יליד העיר – "איש צנוע" ו"אוהב אדם" הידוע בשם יוסף ג'וגאשווילי והמוכר יותר בשם סטאלין (איש הברזל). סטאלין נולד בגורי בשנת 1,878 ו"סידר" לעצמו להחליף את לנין, כמנהיגה השני של ברית המועצות, תוך שהוא דוגל בשיטה הגורסת כי כל מתנגד לשלטון הסובייטי או כזה שיכולות להיות לו מחשבות של מתנגד יש לטהר אותו למען לא יפריע (ובדרך כלל אצל לנין "לא מפריע" זה רק מי שכבר לא נושם).

בזכות היותו "איש טוב" זכה סטאלין לאהדה בקרב גורמי שמאל, גם בישראל,  שאף העניקו לו את הכינוי "שמש העמים" (לזכותו של סטאלין יש לציין כי הוא המנהיג האמיתי והראשון שהכריע את הצורר הנאצי במלחמת העולם השנייה).  מגורי יצאנו על הכביש המהיר בדרך למלון בטביליסי על כביש חוצה הקווקז (זו דרך המשי) עם שילוט עד לטהרן.
החזרנו את כלי הרכב (שלמים ובריאים! – איזו הקלה!) ויצאנו לסיבוב "חופשי" בעיר המוארת. את היום האחרון בגיאורגיה הקדשנו לסיור תיירותי במרכז העיר העתיקה – בכנסייה עם המים הקדושים העולים מבטן האדמה (כיאה למעיין), "הבזיליקה אנצ'יסחטי של מריה הקדושה" – היא הכנסייה העתיקה ביותר בטביליסי, גיאורגיה. מבני הכנסייה מתוארכים למאה השישית, ובחלקה הגדול נשתמרו המבנים באדריכלות המקורית שלה0. לאחר הכנסייה נכנסו לבית הכנסת  הגדול  של טביליסי – אחד מחמישה עשר בתי כנסת שהיו בעיר והוא הגדול, המרכזי והמפואר שבהם. בית הכנסת הגדול נקרא גם בית הכנסת של האחלציחלים, ושנוסד סביב 1904 על ידי יהודי אחלציחה שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-19 בעקבות ביטול האריסות ושחרור האיכרים.

לעת ערב טיפסנו במדרחוב היפה היוצא מתוך העיר העתיקה לנַריקַ'לַה -מצודה עתיקה, המשקיפה על טביליסי ועל נהר הקורה החוצה את העיר. המצודה מוקפת בחומה ובתוכה כנסיה (ניקולאס הקדוש) ששוקמה לאחרונה. למרגלות המצודה מסגד (היחיד שאני מכיר בטביליסי), מרחצאות של גופרית חמה העולה מהאדמה והגנים הבוטניים של טביליסי.

בחצות הליל, לאחר ארוחת ערב מעולה ועוד קצת קניות, לפני ואחרי, יצאנו לשדה התעופה בדרכנו חזרה ארצה (שוב ישראייר דוחים את הטיסה ולא מודיעים לאף אחד… מי אמר עולם שלישי?). לילה טוב טביליסי – בוקר טוב נתב"ג!

כתב: עופר אוגש | צילמו: אודי פרץ ויוסי אבגיא
אתר השטח 4X4

פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

Comments are closed.

תפריט