ALLIN > בלוגים > החיים עצמם > הבלוג של עופר אוגש: הגג של אירופה

הבלוג של עופר אוגש: הגג של אירופה

הבלוג של עופר אוגש: הגג של אירופה

עבודה מסודרת, משמעת (רוסית) והמון סבלנות הם המפתח להצלחה. כך הצליחה רוב הקבוצה להעפיל לפסגת האלברוס – ההר הגבוה ביותר ביבשת אירופה, 5,642 מטרים.  

הר אלברוס מנקודת מבט שלי – דניאל וולפסון: כך יצאתי לנעוץ את רגליי ואת גרזן הקרח בפסגתו הלבנה והמושלגת של "הגג של אירופה" – הר אלברוס.

הגעתי עם הקבוצה מיוחדת של אנשים אל מינרל וודי (Mineral'nye Vody), או בשמה האחר מינוודי, עיירה הנמצאת 200 קילומטרים צפונית לרכס הקווקז. פירוש שמה של העיר הוא "מים מינרלים". בתקופה הקומוניסטית היה הקווקז אזור תיירות פופולרי לאנשים מכל מדינות הגוש הקומוניסטי, הן לתיירות ספורט ההרים והן לתיירות מרפא, בעמק רחב שבו נובעים 1,200 מעיינות מים מינרלים מוגזים. מינוודי, היושבת בלב עמק מעיינות המרפא, הפכה לדלת הכניסה למרכז הקווקז.

הר האלברוס מתנשא לגובה של 5,642 מטרים ורק מעטים יודעים כי זהו גם ההר הגבוה ביותר ביבשת אירופה כולה. רבים נוטים לחשוב שהמון בלאן בצרפת הוא ההר הגבוה באירופה. ובכן, המון בלאן הוא הגבוה בהרי האלפים והגבוה בהרי אירופה המערבית. פסגתו של המון בלאן מתנשאת לגובה של 4,810 מטרים והוא אכן הר מרשים וגבוה. אולם האלברוס, שכול כולו באירופה, גבוה ב – 830 מטרים יותר.

מקור השם אלברוס (אלברוז) הוא כנראה בשפה הפרסית. השם נגזר משם הר המופיע במיתולוגיה הפרסית, ושמשמעותו "שומר" ו"גבוה", כלומר "השומר הגבוה". להר שמות נוספים כגון "ההר הנצחי" בשפתם של תושבי קברדינו – בלקריה, ו"הר האושר" ברוסית. ההעפלה המתועדת הראשונה נעשתה לפסגתו המזרחית על ידי מטפס הרים מקומי שהיה חלק ממשלחת של הצבא הרוסי, בתאריך 10 ביולי 1822. אולם, רק בשנת 1874 טופסה לראשונה הפסגה המערבית על ידי משלחת בריטית. לאלברוס שתי פסגות כיפה קרובות מאוד זו לזו: הפסגה המזרחית מתנשאת לגובה של 5,633 מ' והפסגה המערבית, זו הנחשבת ל"גג של אירופה", מזדקרת מעל כולן לגובה של 5,642 מ'. ההר הגבוה באירופה מסב לרוסים גאווה גדולה.

תמונה ללא תיאור

הימים הראשונים וההתאקלמות בלב הקווקז: מחלת גבהים קיימת אצל כולנו, יושבת עמוק עמוק בגוף… ומחכה ל"תקוף" ביום שלה. בנאדם ממוצע לא רגיל לתפקד מעל גובה של 2500 מטר מעל פני הים וככל שעולים גבוה יותר, החמצן הופך להיות דליל יותר, כתוצאה מכך הגוף והמוח מקבלים פחות חמצן מהרגיל.

כמו כל טיפוס לגובה, יש לשלב ההתאקלמות לגובה השפעה קריטית הן על ההרגשה הפיזית ולפיכך על סיכוי ההגעה לפסגה. את הימים הראשונים ייחדנו לטיפוסי התאקלמות. בכל יום העפלנו לפסגה זו או אחרת, ממנה נשקף נופו המדהים של הקווקז, של רכס הקווקז הלבן והמשונן ושל שתי כיפותיו הדומיננטיות של אלברוס.

השקט שמסביב, הירוק, ההרים המקיפים מכל עבר, כל אלה הבטיחו שהמסע בכללותו עתיד להיות מרגש ועצמתי. הירוק של העמק למטה ושלל הצבעים של הצמחים והפרחים האנדמיים לקווקז, המים, שלג הלבן, הקרחונים מסביב ומזג האוויר הצח הרחיבו את לבי. בכל ימי טיפוס הראשונים ליוו אותנו רוחות קרות וצוננות והן בישרו לי את אשר אני עומדת להתמודד עם הניסיון להעפיל לראשו של הגבוה בהרי אירופה. ובכל זאת, מראה כיפותיו של האלברוס כישפו את נפשי. בכל פעם בפני המראה הזה הרגשתי שאני עומדת אל מול העוצמה, היופי וההוד שהטבע הציג בפניי.

אני מתבוננת בנוף היפה וגומא אוויר צונן ונקי כשאני חושבת שעל אף מאמץ הכיעור שתורם האדם, יפי הטבע של המקום הזה לא השתנה. רכס ההרים הזה לא נופל ביופיו במאום מהאלפים, מהרי הרוקי וגם לא מהרי בנפאל. בימים אלה הרגשתי כילדה קטנה שהחזירו אותה לאגדה קסומה עם הנופים המרהיבים . הרגשתי כ"אליסה בארץ הפלאות". יכולתי לשוחח עם כל אדם בשפת ילדות שלי. אכלתי מאכלים שהזכירו את סבתא שלי (ונא לא לשכוח את מקלחת המרק – ע.א.) והלב שלי נפעם וגעש כל פעם מחדש. ופשוט התרגשתי כל יום מחדש.

תמונה ללא תיאור

יציאה למפגש אישי עם מר "אלברוס": לאחר ערב ולילה סוער עמוס באריזות, בדיקות ציוד והכנות ליציאה למפגש האישי עם מר אלברוס. התעוררנו בבוקר בשעות המוקדמות לקראת המסע המרגש. יצאנו ברכב לעיר אזארו לכיוון הרכבלים שיעלו אותנו אל תחנת הרכבל העליונה שעל האלברוס, אל תחנת גרבאשי הממוקמת לה בגובה 3,800 מטרים, ובכן, גיליתי בפעם הראשונה חביות ענקיות ששם נלון בימים הבאים שהוסבו לבקתות הרים למטפסים על האלברוס. לפיכך, זכה המחנה לשם – Barrels Huts. ממחנה זה מתחילים למעשה השלג והקרח. ממחנה זה נשקף נוף מדהים של הקווקז המרכזי. ניתן היה להבחין בכל הפסגות הגבוהות של הקווקז המרכזי, אילו הנמצאות בשטח רוסיה.

ביום הראשון בהגעתנו לחביות הייתה מטרה להגיע לאזור שנקרא "סלעי פסטוחוב", הממוקמים בגובה של 4,500 מטרים. הייתה זו הזדמנות נהדרת לתרגל הליכה במדרונות מושלגים ותלולים, שימוש בקרמפונים. הטיפוס היה עקב בצד אגודל – בטור ארוך ומתפתל אנחנו צועדים לשם באיטיות סיזיפית. טיפוס על הר מצריך המון סבלנות והמון איפוק. צריך ללכת לאט, במתינות אבל בהתמדה. צעידה מהירה מידיי עלולה לגרום לעייפות רבה מידיי, לקוצר נשימה ולמחלת גבהים. עלייה מתונה, איטית ורצופה מאפשרת לגוף להתמודד עם דלילות החמצן ואינה שורפת שרירים. אנחנו מטפסים לסירוגין בשלג הרך ובקרח קשה ביום המחרת אנחנו יוצאים לכיוון קבוצת סלעים בגובה 4500 מטר.

מזג האוויר תעתע בנו. היו רגעים שכל נוף הקווקז נפרש אל נגד מול עינינו, פסגות מרשימות שנמצאות ברוסיה וגאורגיה. בלטה מכולם פסגתו המשוננת של הר אושבה שנמצא בגאורגיה. אין זה ההר הגבוה ביותר, גובהו 4,700 מטרים בלבד, אולם אין ספק שיחסית לגובהו הוא בין ההרים המרשימים, היפים, הטכניים והקשים ביותר לטיפוס. מצד שני, היו רגעים בהם עננות כבדה סגרה עלינו והראות ירדה למטרים בודדים בלבד ואף פרצה לה סופת שלגים מלווה במשבי רוח חזקים במהלך ירידה שלנו חזרה לחביות. לכולם היה זה יום מתיש וארוך שנתן טעימה למקצת מהתחושות שילוו אותנו ביום הטיפוס לפסגה.

תמונה ללא תיאור

יום מנוחה – יום לפני הפסגה: היום שלפני הטיפוס לפסגה מוקדש למנוחה, לאגירת כוחות ולרענון אספקטים טכניים הקשורים לטיפוס. האלברוס אינו הר המצריך מיומנות וטכניקת טיפוס גבוהה אולם יש להיערך לקראת שימוש בחבלים, שימוש בגרזן קרח, שימוש בקרמפונים (נעליים ממוסמרות) ותרחישי חירום כגון נפילה, מדרון חלק, ערפל כבד ועוד. אנחנו מתרגלים במשך כשעתיים את הנושאים הנ"ל ומתפנים לאריזת התרמיל ולארוחות עתירות קלוריות שייתנו לנו את האנרגיה הרבה הנדרשת בדרך למעלה.

בערב שלפני היציאה לדרך אנחנו עסוקים בהכנות אחרונות. בקביעת טקטיקת הלבוש . ההחלטות וההתארגנות צורכים את תשומת ליבנו ובשעה עשר בערב אנחנו מכוונים את השעון המעורר לשעה אחת לפנות בוקר ונשכבים לישון. אני כמובן לא מצליחה להירדם ומנסה למצוא אוזן קשבת שיקשיבו לי וקצת אפשר יהיה עוד לקשקש ולפוגג את החששות שקיימות לקראת המפגש האישי.

תמונה ללא תיאור

יום מפגש האישי עם מר אלברוס – יום הפסגה: את היום הזה התחלנו מוקדם מאוד. השכמנו בשעה 01:00 לפנות בוקר. הרגשתי שאנחנו בפעולה צבאית מתכוננים למשימה סודית. כולנו קמנו בשקט כל אחד עם עצמו בתוך תוכו, למעט אני שקצת ניסיתי לרכך את האווירה ולחייך לקראת היום הגדוש שמחכה לנו. הגענו לחבית "חדר אוכל" שם חיכה לנו תה חם ועוד פינוקים נחמדים לקראת היציאה. לקראת שעה 2:00 כולנו עמדנו מוכנים כמו חיילים ממושמעים לבושים במעיל פוך וקרמפונים על המגפיים. בחוץ ירח מלא ורוח קלה , הטמפרטורות היו הרבה מתחת לאפס. חתול שלג (הכרכרה שלנו) חיכה לנו בול בשעה שקבענו וכך כולנו עלינו על הטנק שהביא אותנו למקום התחלת הטיפוס.

תמונה ללא תיאור

הטיפוס התחיל בצורה איטית ביותר. איסמאיל המדריך המקומי שלנו מאיץ בנו ואף כועס על הקצב שלנו ומבקש שנתחיל לזוז בצורה אחידה ללא עצירות. ואנחנו,חיילים ממושמעים מתקדמים בקצב אחיד, פנסי ראש מאירים את השלג מולנו מטפסים. מידי שעה אנחנו עוצרים ללגום מים ולהכניס משהו קטן מתוק שייתן לנו אנרגיה להמשך. לקראת השעה חמש וחצי בבוקר פס אדום של אור חותך את האופק ומעיד על הזריחה הממשמשת וקרבה. הנוף מרהיב ! צבעי הזריחה המשתקפים בשלג הלבן פשוט יופי מושלם של צלליות המטפסים לאורך קו הרקיע.

תמונה ללא תיאור

תשע שעות לאחר תחילת הטיפוס, פתאום בצורה של פירמידה קטנטנה, בגובה של 5642 מטר מעל פני הים, דרכתי בנקודה הגבוהה ביותר באירופה. נוף שלא ניתן לתאר אותו במילים, ואני פשוט נמצאת רחוק מעל העננים. המזג אוויר האיר לנו ופשוט קרני השמש עטפו אותנו ואף שמחו בהגעתנו למקום הכי גבוה באירופה.
שמחנו רקדנו צחקנו התחבקנו וכך התקיים המפגש האישי עם מר. הכי גבוה באירופה וברוסיה – מר. אלברוס. וכך עשרים דקות היינו כולנו קבוצה אחד הכי מגובשת על גג אירופה , הלב מתמלא באושר ותחושת הניצחון לא עוזבת לשנייה . כך "הר האושר" ו -"הר הנצחי" אפשר לי לטפס ולהגיע לפסגתו. אלו היו 50 גוונים שלי ושל מר. אלברוס.

רוני גור – הצלחה לאחר כישלון: שנה וחצי אחרי אי ההצלחה להעפיל לפסגת האקנקגוואה – דבר שלא מפסיק לנקר בי ולא נותן לי מנוח מאז, יצאתי לסוג של חוויה מתקנת, עם לא מעט חששות, לפסגה הגבוהה באירופה 5642 מטר – הר אלברוס. נמצא ברכס הקווקז הגבוה, על הגבול בין רוסיה לגאורגיה, בין הים השחור לים הכספי. הימים הראשונים נראו יותר כמו טיול תיירים, שכן עכשיו קיץ, מזג אויר מושלם 17-20 מעלות (זאת בכל זאת רוסיה לא לשכוח…) ורוב האנשים שמגיעים להר הזה הם אנשים נורמליים, שבאים בבגדים רגילים, בלי קרמפונים (מסמרים) על הנעליים, באים לעלות ברכבל ולראות נופים יפים ולנשום אויר פסגות ורק אנחנו ועוד כמה משוגעים עולים ברגל, עם מקלות, נעלי טיפוס, מתנשפים בכל צעד וכולם מסביב מסתכלים ברחמנות…
תמונה ללא תיאור
בקיצור, מגיעים לבייסקאמפ, גובה 3800 מ' תנאים מעולים, בטח לעומת ארגנטינה. עכשיו הטיפוס התחיל באמת! עושים הליכת הסתגלות לסלעי הפסטוקווה לגובה של 4,600 (800 מ' גובה על 2.8 ק"מ מרחק , מי שרוצה יכול לחשב את השיפוע..). ההליכה הפעם כבר עם ציוד חם, קרמפונים על הנעליים וגרזני קרח בידיים, בלי רכבלים מעלינו ובלי תיירים בכל פינה. מי שבא לכאן כבר מתכוון ללכת עד הסוף. ההר החליט קצת להראות מי בעל הבית האמיתי כאן אז נכנסה קצת רוח, וירדה מעט הטמפרטורה והופ… מה שהייתה אמורה להיות הליכת הסתגלות פשוטה הפכה להליכה בסופה עם רוח ושלג… אבל אנחנו באנו נחושים! שום דבר לא יעצור אותנו. משוגעים כבר אמרנו?

תמונה ללא תיאור

יום הפסגה מגיע, או יותר נכון ליל הפסגה, כי ארוחת בוקר ב-1 לפנות בוקר, מתארגנים על הציוד ויאללה, 2 בלילה יוצאים. השמים בהירים וזרועי כוכבים, בחוץ כמה מעלות טובות מתחת לאפס, אבל אני מלא אדרנלין ואפילו קצת מזיע. יכול להיות מההתרגשות ואולי מזה שלבשתי שכבות תרמיות ומעילים וכיסויי פנים וצוואר וכפפות ועוד ועוד… ההליכה שקטה, מלא מטפסים מתנשפים במעלה השיפוע הבאמת מאיים. ירח כמעט מלא מאיר את הלובן של השלג, אבל כולם עם פנסים על הראשים. איפה משמעת הלילה כשצריך אותה…

תמונה ללא תיאור
השעות עוברות, ואנחנו עולים ועולים. הירח והשמש כבר החליפו משמרות ואני מסתכל על הדרך שנותרה, מחלק אותה לחלקים. היה שלב שכבר היה לי חם וראיתי שאוטוטו מגיעים לצל שנוצר מצלע ההר. אנחנו הולכים הולכים ולא מצליחים להגיע אליו ואני לא מבין למה…ואז זה מכה בי.. אנחנו הולכים יותר לאט מהסיבוב של כדור הארץ! זו הדרך להבין כמה לאט הולכים.. וזה הדבר הכי משמעותי בטיפוס הרים: התעתוע. זה נראה כאילו זה כאן מעבר לפינה, דקה הליכה ומגיעים, אבל בפועל צריך לתת לכל צעד את הכבוד שלו אחרת אי אפשר להשלים את המשימה.

תמונה ללא תיאור

הגענו לקטע האחרון, שביל בשיפוע חד עם שיפוע צד אכזרי ומסוכן, שיותר צר מאורך הנעל שלי. נקשרים עם כבלי אבטחה לחבל מקומי, הולכים עם גרזן מוכן ביד, כדי שבמקרה ונתגלגל במדרון זה מה שיציל את החיים שלנו! מתקרבים, רואים את הפסגה כבר בעיניים, עוד צעד ועוד צעד ובשעה 11:00 אנחנו מגיעים לפסגה כדבוקה אחת (בזכות אפי…) ואני דורך על הנקודה הגבוהה באירופה! 5,642 מטר. לא רואים אמנם את פריז, לונדון ורומא אבל אני התרגשתי עד דמעות (אמיתי) (אני עד – ע.א.). הצלחתי להגיע לפסגה והורדתי חצי קוף מהגב. החצי השני יהיה כשאשלים את ההעפלה לאקנקגוואה…

הדרך למטה כבר הייתה שמחה ומהירה ופגשנו חתול שלג לקראת הסוף אז עשינו לעצמנו הנחה קטנה ועלינו עליו כך שהגענו בסטייל בחזרה לבייסקאמפ.

תמונה ללא תיאור
כתב וצילם: עופר אוגש
אתר השטח 4X4

 

 

 

 

 

 

פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

Comments are closed.

תפריט