ALLIN > בלוגים > החיים עצמם > הבלוג של עופר אוגש: טיול נהיגה חוצה אירופה במכוניות-על

הבלוג של עופר אוגש: טיול נהיגה חוצה אירופה במכוניות-על

הבלוג של עופר אוגש: טיול נהיגה חוצה אירופה במכוניות-על

עד היום יצאתי עם לא מעט קבוצות ללונה הפארק המוטורי הטוב בעולם, המשתרע בין מפגש המדינות גרמניה אוסטריה איטליה שוויץ וצרפת. לא משנה אם אספר שהיינו באלפים, בדולומיטים או בדרום טירול, מי שמכיר את האזור יודע שהכבישים שם לא דומים לכבישים בשום מקום אחר.

יצאנו בטיסת הבוקר מתל אביב למינכן ולאורך הטיסה כולה לא ניתן היה לראות מהחלון שום דבר פרט לשמיכת עננים לבנה וסמיכה. בדרך כלל אני אוהב את אירופה קרה, אפורה וגשומה אבל הפעם הייתי יכול לוותר על זה, בכל זאת, טיול עם מכוניות-על כשלכולן גג נפתח. מיד לאחר הנחיתה שמנו פעמינו אל נקודת המפגש בה חיכו לנו חמשת היפהפיות. אי אפשר שלא להתרגש, פאר היצירה המוטורית בשיירה צבעונית, צמודה ומבריקה. קצת טפסים וחתימות, קצת הסברים על מגוון המתגים, חלקם שומרים עלינו וחלקם.. שאלוהים ישמור. עוד כמה מילים על איך פותחים וסוגרים את הגג ועד איזו מהירות אפשר לעשות כדי שלא נישאר בלי.. וזהו. אנחנו מוכנים לזוז וכאות משמיים, העננים החלו להיעלם ולא סתם, נעלמו לארבעה ימים מלאים והשאירו אותנו עם שמיים כחולים ושמש שהולכת לישון רק אחרי עשר בלילה. יצאנו לדרך.

אני לא אוהב ערים גדולות בטיולים שלי ומנסה לברוח מהן מהר ככל שאפשר. לשמחתי הכבישים המהירים שמובילים ממינכן דרומה מתאימים לי ולתוכניות שלי ומהר מאד אנחנו על האוטובאן בטיסה נמוכה ורגועה. אנחנו לומדים את הרכבים עם כל קילומטר שעובר והם עוברים מהר.. מאד. מהירות של 200 קמ"ש ומעלה לא מרגשת את המכוניות שלנו והתחושה עד כמה שמוזר לומר, די טבעית. עצירת קפה קצרה ולאף אחד אין חשק לכלום פרט ללחזור לרכבים ולהמשיך בנסיעה. אנחנו חולפים את הגבול עם אוסטריה ואם לא איתות קטן מהטלפונים הניידים שעברנו למדינה אחרת, אי אפשר באמת להרגיש בכך. הנוף סביבנו משכר ועוצמתי, כל כך הרבה ירוק וכל כך הרבה מים שפשוט קשה להתרגל ובתור ישראלים, גם לסנן כמה מילים שבסופו של דבר באות לומר דבר אחד, לא פייר..!

ליד אגם Zell Am See עצרנו לארוחת צהריים ובזמן הזה הצטלמו ליד הרכבים שלנו כל יושבי המסעדה וכל מי שעבר שם במקרה. המשכנו לדרכינו כשהיעד הבא הוא מעבר ההרים והכביש הטוב ביותר באוסטריה, ה-Grosglockner המפורסם הידוע גם בשמו "הכביש האלפיני הגבוה של גרוסגלוקנר". ההר עצמו הוא הגבוה ביותר באוסטריה (3798 מ') והפאס מטפס במהירות מסחררת לגובה של 2572 מ'.

מיד בתחילתו עצרנו לשיעור ראשון בנהיגה ספורטיבית, מישיבה נכונה ואחיזת ההגה ועד להעברות משקל, בלימות והאצות, כניסה ויציאה מפניות ומבט רחוק קדימה שיגרום לנו לעשות את הכל נכון יותר. קצב הנהיגה גבוה מאד, הכביש די ריק והנוף העוצמתי דורש מאיתנו לעצור מידי פעם במרפסות הנוף שבצידי הדרך, כי חייבים לצלם ולתעד את כל היופי הזה.

אנחנו ממשיכים דרומה וחוצים את הפאס המדהים הזה, הדרך למטה לא פחות מהירה ומפותלת מזו שטיפסנו בה ומצב הרוח מרומם. כבר אחר הצהריים ועדיין יש אור מלא. חצינו שוב את הגבול, הפעם לאיטליה ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו מחנים את הנסיכות שלנו בחניון המקורה של מלון הבוטיק ללילה הקרוב. הספא במלון המשפחתי האיכותי הזה קרא לנו ואנחנו זרמנו איתו לתוך עולם של רוגע ותפאורה טבעית לא פחות מקסומה. סיימנו את היום בארוחת ערב במסעדת הגורמה של המלון ומשם ישר למיטה.

ביום שני למסע, לאחר ארוחת הבוקר במלון נאספנו ליד הרכבים לתדריך נהיגה קצר וכמה מילים עם  מפה פתוחה, על המסלול שלנו שיעבור היום בכמה מהפאסים הטובים בעולם, כל פאס והסיפור שלו והחבורה שלי יוצאת לדרך עם חיוך גדול על הפרצוף.

בואו נדבר קצת על המכוניות. אז יש לנו רביעיית פורשה 911 קאררה פתוחות, S אחת עם הנעה אחורית וזנב שמח, ושלוש 4S עם הנעה כפולה כשאחת מהן היא הטארגה האייקונית שיצאה לראשונה ב-1965 וזכתה לרענון משובח בשנת 2014. כולן מצויידות במנוע 6 צילינדרים המפיק 420 כ"ס וערימות של הנאה מנהיגה. אני מאלה שחושבים שהגרמנים, כמו בהרבה מאד תחומים אחרים, יודעים לעשות את הדברים הכי טוב מכולם והפורשה האלו הן הוכחה מצויינת לכך. הן מצויידות בכל מה שצריך והכל אצלן נראה מעולה ובדיוק איפה שצריך אותו. הכל מהודק והאיכות ניכרת מכל נקודה. המכונית הזו יודעת לזוז כמו מפלצת אחוזת טירוף, לספק אחיזת כביש לא פחות ממדהימה עם היגוי מצוין וים של כוח, ובאותה מידה, היא יודעת לנוע בנסיעה רגועה ונעימה בעיר ופשוט להיות נוחה. נוחה באמת ובלי מאמץ.

ולעומתה יש את הפרארי 488 ספיידר. אתם שואלים למה אני כותב לעומתה? כי זה משהו אחר לגמרי. זו לא מכונית ליום יום כמו הפורשה אבל בואו נדבר על מה היא כן. קודם כל היא יפהפיה בצורה קיצונית. מבחוץ, מבפנים ומכל זוית אפשרית. המושב מתכוונן איך שתרצו ואיתו גם ההגה שמרגיש כל כך נכון ובסופו של דבר, תנוחת הישיבה גורמת לי לחשוב שאשכרה הפכתי להיות חלק מהאוטו. הפרארי הזו גם מחזיקה בכמה נתונים היסטריים, מנוע V8 בנפח 3.9 ליטר, צמד מגדשי טורבו ו-660 כ"ס. אבל נשבע לכם שזה מגוכח ויומרני, לנסות ולהסביר לכם במילים איך זה מרגיש. אם לא תשבו בקוקפיט של השד האיטלקי האדום הזה, תחזיקו את ההגה בשתי ידיים ותלחצו על דוושת הגז כמו שצריך ללחוץ על דוושת הגז הזו, לא באמת תוכלו להבין על מה אני מדבר.

עוצמת הדחיפה של האוטו הזה קדימה מרגישה לא הגיונית. זה כאילו מהר מידי וחזק מידי. זה כיף לא נורמלי שעוטף אותך בתחושה שניצחת את כל חוקי הפיסיקה שחשבת שהבנת. זו לא רק התאוצה קדימה כי היא גם פונה באופן לא הגיוני, בחיי שדחפתי אותה ממש חזק וממש מהר לתוך פניות, בתוכן וביציאה מהן והיא לא ראתה אותי ממטר. בכל בלימה, היסטרית ככל שתהיה, הבלמים עשו את העבודה בצורה מדהימה והגיר הוריד הילוכים במהירות ובאגרסיביות עם טונות של דציבלים שהשתוללו סנטימטרים ספורים מאחורי האוזניים שלי. כל אלו נותנים ביטחון עצום לדחוף אותה שוב, הכי חזק שאפשר לעבר הפניה הבאה.

עברנו בעיירה Cortina d'Ampezzo המוקפת בפסגות גבוהות ומשוננות, שזכתה לכינוי "מלכת הדולומיטים" ולמעשה נחשבת לאתר הסקי המפורסם, האופנתי והיקר ביותר באיטליה וככזו, אירחה ומארחת אירועי ספורט בינלאומיים רבים.

המשכנו בנסיעה כשברקע רכס ה Marmolada היפהפה שהוא הקרחון האחרון בהרי הדולומיטים ופסגתו היא הגבוהה מכולן (3343 מטר). בין מעבר הרים למשנהו, לא ניתן להתעלם מהנוף הפנורמי המרהיב, אין ספור פסגות משוננות המעוטרות במעט שלג, תחתיהן מצוקים אנכיים בדרמטיות מוגזמת מאות מטרים מטה לעבר עמקים ירוקים המעוטרים בכפרים קטנים ועיירות ציוריות. כל היופי הזה חייב אותנו להמון עצירות לקפה איטלקי משובח, צילומים ואנחות התפעלות משותפות.

מעבר ההרים Passo Pordoi שנמצא בגובה של 2239 מטר מעל פני הים, הוא הפאס המועדף עליי, לא משנה מאיזה כיוון. רצף הפיתולים שבו הוא חווית נהיגה טהורה והנוף מדהים בהתאם. בשיא הגובה של הכביש יש סוג של הפנינג מוטורי, עשרות רבות של אופנועים ומכוניות מסודרות בחניון גדול ומסביב מסעדות ובתי קפה. אנחנו עצרנו לטיפוס ברכבל הגבוה שלו שתוך דקות נשא אותנו לפסגה (2950 מטר). הנוף נרהיב, רכס אחרי רכס נראים לכל כיוון ולמרחק של עשרות ק"מ. ארוחת צהריים בשיא הגובה כללה מגוון פסטות ומרקים מעולים בליווי מקלוני גריסיני כיאה לאיטליה.

הירידה לעברו השני של הפאס ארוכה מאד ומפותלת. הנהגים שלי מתחילים להפנים עקרונות נהיגה חדשים ושונים מאלו שהכירו והמהירות שלנו עולה בהתאם, בקו הישר ובעיקר בפיתולים הרבים. העיירות בדרך קטנות ואחת יותר יפה משכנתה. המשכנו לעבר מלון הבוטיק הבא שלנו הנמצא בפסגת הר גבוה, ממנו נשקף נוף שהוא חלום בפני עצמו. נרגענו בספא המפואר ואת ארוחת ערב שישי עשינו במלון.

יום שלישי למסע, לאחר ארוחת הבוקר יצאנו ליום ארוך שבו נעבור כ- 350 ק"מ במסלול מעגלי. הכיוון הכללי הוא שמורת הפארק הלאומי סטלביו הנמצאת מערבה מאיתנו. אנחנו נמנעים מהכבישים הראשיים ונהנים מנהיגה בדרכים צדדיות ויפהפיות, בין עיירות קטנות ומטופחות ועצירות בבתי קפה מסוגננים. יש לנו יעד חשוב ורציני היום, עוד כמה עשרות ק"מ, בגובה של 2758 מטר, מחכה לנו ה Passo dello Stelvio, מעבר ההרים הגבוה ביותר באיטליה והמפורסם ביותר בעולם.

ההתרגשות הולכת וגוברת וכהכנה לקראת הבאות, אנחנו עולים על הכביש המוביל ל Santa Caterina החוצה את הפארק הלאומי מצפון לדרום. כמות השלג והצבע הלבן הולכת וגדלה בקצב קבוע, לצידי הכביש מפוזרים אגמים קטנים וגדולים והתפאורה כולה מרגשת במיוחד.

עברנו ב Bormio, כפר יפהפה בן 500 שנה מימי הביניים המשלב מסורת עתיקה לצד מסלולי סקי מודרניים ומטופחים. היציאה הצפונית ממנו מובילה לגולת הכותרת של היום והשיירה שלנו מתכוננת לטפס ברצף בלתי נגמר 48 סרפנטינות ממוספרות במעלה הכביש. אבל זה לא קרה. כבר בתחילת הדרך גילינו שיש לנו המון שותפים לדרך וכולם רכובים על אופניים. לא רצינו להאמין אבל ככל שהתקדמנו במעלה הדרך, הסתבר לנו שהסטלביו מארח היום מירוץ אופניים ענק ורב משתתפים ואנחנו נמצאים ממש בתוכו. קצב הנסיעה איטי ובכל מטר צריך לשים לב שלא לדרוס מישהו.

החבורה שלי קצת מבואסת אבל זה לא נגמר. למעלה, כשכבר הגענו לנקודת הסיום, גילינו שהמשך הדרך חסום כי עברו השני של הסטלביו מארח מירוץ מרתון וגם בו יש מאות משתתפים. מה שזה אומר מבחינתנו זה שאי אפשר להמשיך ושני שוטרים חביבים עדכנו אותי שעד שאחרון רצי המרתון לא יגיע, אין לנו אישור לעבור ושמדובר בשעתיים וחצי לפחות.

מאחר ואין ברירה ומסתבר שיש לנו שעתיים לפחות לבלות כאן, התפנינו לדוכן הנקניקיות והבירה וממנו המשכנו לבית הקפה הצמוד. בינתיים יצא לנו לראות ולהיות נוכחים באירוע ספורט אירופאי מהרמות הגבוהות ביותר. כעבור שעה גילינו שהשוטר היה פסימי מידי ולא העריך את האצנים כפי שהגיע להם. הם הגיעו הרבה יותר מהר, כן, גם האחרון, ואנחנו הבנו שהדרך למטה נפתחה. עלינו במהירות לרכבים ומיהרנו לצאת לדרך אבל שוב, משאית עמוסה בגנרטור ענק של כל האירוע הזה למעלה, החליטה להקדים אותנו ב 15 שניות וגם כן לרדת, לפנינו, לאט… ממש לאט והפקק שהתחיל להשתרך מאחורינו הפך בן רגע לעצום.

אבל ברור לכם שלא סיפרתי את כל זה כדי להרוס למישהו את המצב רוח נכון..? כי תוך דקות ספורות והתקדמות של כמה מאות מטרים, נהג המשאית, ממש חסיד אומות העולם, עצר רגע בצד וסימן לנו לעבור. לקח לנו כמה שניות להבין שזה אמיתי, שלקוסמוס יש צדק משל עצמו ושלנו יש את כל כביש הסטלביו למטה נקי מרכבים ו.. או כל כלי רכב אחר. הנהיגה למטה הייתה בפירוש חוויה, הכביש הכי טוב בעולם וללא משתתפים אחרים פרט לאלו שאחרינו ונראה אם מישהו בכלל יתקרב לקצב שלנו. החבורה שלי קיבלה פיצוי הולם פלוס פלוס לחלקו הראשון של הפאס
אני מאושר.

בסוף הירידה הגענו לעמק ולכביש ישר ומאוזן יחסית כשבשני צידיו, לאורך ק"מ רבים, מגדלים את תפוחי העץ המפורסמים של דרום טירול. מידי פעם ניתן למצוא על השלוחות הגבוהות שלצידנו טירות בנות מאות שנים, כאלו שבעבר היו אחראיות על גביית מסים מכל שיירה שעשתה את דרכה בעמק. אנחנו ממשיכים בנהיגה לעבר המסעדה שלנו להערב בעיר Bolzano שנוסדה כעיר לפני כ- 800 שנה ובשנים האחרונות נחשבת כאחת הערים שאיכות החיים בה מהגבוהות בעולם. לאחר הליכה קצרה במדרחוב של מרכז העיר, התיישבנו במסעדה שהביקור בה הוא בגדר חובה והמנות מצוינות בהתאם.

יום רביעי למסע, לאחר ארוחת בוקר מצוינת, יצאנו ליום האחרון שלנו במסע והכיוון הכללי הוא העיר Merano, הידועה במרחצאות החמים שבה, אליה הגיעו שועי עולם במשך מאות שנים. מראנו ממוקמת בשקע המוקף בהרים המתנשאים עד לגובה של 3335 מטר בכניסה ל Val Passeier. עמק פאסייר הוא אחד המקומות היפים ביותר באיטליה כולה, השילוב של ההרים העצומים והפסגות המושלגות עם הנהר הארוך ביניהם והעיירות הקטנות והיפהפיות המפוזרות לאורכו, הוא מהמרהיבים שניתן למצוא.

הכביש שלנו מתפתל צפונה לאורך נהר Passer ומטפס בגובה. מיד ביציאה הצפונית מהעיירה St. Leonhard in Passeier מגיעים למעבר ההרים Passo Giovo שהוא אחד הכבישים הכי מהנים לנהיגה בכל המסע. מדובר בעשרות פניות מכל הסוגים, הטיפוס בגובה מהיר במיוחד והנוף רק הולך ומתעצם. אנחנו לא עוצרים וממשיכים לירידה מהפאס.

עצרנו לשעתיים ב Outlet Center Brenner לקצת קניות ובסופן התיישבנו לארוחת צהריים מאוחרת ואחרונה. הכנסנו בפעם האחרונה את היעד הבא בוויז, שדה התעופה של מינכן ויצאנו לדרך. באוסטריה צריך להיזהר ואם המהירות המותרת היא 100 קמ"ש אז נוסעים מקסימום ב 100 קמ"ש. הפיצוי מגיע מהר וברגע שחוצים את הגבול לגרמניה ועולים על האוטובאנים שלה. שם שמעתי מאחד הנהגים שלי בחבורה את המשפט "האטתי ל- 208 קמ"ש..".

זה היה טיול מאד מיוחד וזה המקום לומר תודה רבה לכם חברים, ליבי ואלכס, אבי וערן, ליאור ופלורין, האחים פולמן וגיא.
היה לי כיף גדול להוביל אתכם ותענוג לשהות במחיצתכם. להתראות בטיולים הבאים.

כתב וצילם: קובי בצלאל
אתר השטח 4X4

 

 

 

 

 

 

פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

Comments are closed.

תפריט