ALLIN > תרבות > פנאי > מה שקורא – הארנב הקשיב

מה שקורא – הארנב הקשיב

מה שקורא – הארנב הקשיב

הארנב הקשיב / קורי דורפלד / תכלת (לגילאי 3-5)

זרקתי על השולחן דפים לבנים וסלסלה גדולה עמוסה בצבעים מכל הסוגים והמינים. יובל (6) ואופיר (4) התקבצו סביב השולחן, נטלו נייר והחלו לצייר.

הנחתי לצד כל אחת מהן כוס לימונדה וצפיתי בהן מרוכזות במלאכת הציור. כל אחת בדרכה משחררת את דמיונה על הדף שלה. בקריאת צהלה אופיר הודיעה שסיימה את הציור ומבלי משים לב הפילה את השתייה שלה על הציור. אופיר הביטה המומה על המים הנספגים על הנייר ומורחים חלק מהצבעים. הבחנתי בעיניה הקטנות מתכווצות לבכי ולכן מיד רכנתי עליה מנסה לפייסה.

"לא נורא אופיר, זה קורה, תציירי שוב…"

אבל אופיר לא נרגעת ובהתרסה עוזבת את הסלון לחדר.

נכנסתי אחריה ומצאתי אותה מכורבלת על המיטה.

"רוצה אולי שנעשה משהו כייפי אחר?", שאלתי בזהירות והיא הנידה בראשה לשלילה חד משמעית.

התקרבתי אליה בשקט. ישבתי לידה וליטפתי בעדינות את שערה. היא נראתה כל כך עצובה.

הושטתי יד לספריה הקטנה ושלפתי משם ספר חדש "הארנב הקשיב".

"את יודעת? גם לילד בסיפור הזה מאד עצוב"

אופיר לא הגיבה.

"כמו שקרה לך, גם לילד קרה משהו דומה והוא היה מאד עצוב בדיוק כמוך. גם לו נהרס משהו יפה שהוא הכין."

אופיר הגניבה מבט אל דמותו העצובה של הילד המקורזל מחבק ארנב.

פתחתי את הספר והתחלתי להקריא.

הסיפור הוא על ילד ששמו טיילור שבנה מגדל מרשים מקוביות. להקת ציפורים שחורות מעיפות לו את המגדל והורסות את היצירה בה היה גאה. טיילור מתעצב ומסתגר בתוך עצמו. החיות מגיעות כל אחת בתורה עם רעיונות במטרה לעזור. התרנגולת מציעה לדבר על זה, הדוב מציע לשחרר את הכעס בצעקות, הנחש מציע להרוס למישהו אחר, וכך הלאה כשטיילור מסרב לכולם. הוא נותר לבדו, כמעט ולא שם לב לארנב המתקרב בשקט ויושב בשקט לידו. נוכחותו השקטה של הארנב מחוללת בטיילור פלאים שאט אט מתחיל להיפתח ולשתף את הארנב בתחושות הרובצות על ליבו. כשטיילור משתחרר הוא מוכן להתחיל מהתחלה.

"וזה יהיה מדהים", הוא אומר.

הספר המקסים הזה מנסה לענות על השאלה מהי הדרך הנכונה ביותר לנחם מישהו ועושה את זה בדרך משעשעת, חכמה ונוגעת ללב. ספר שיכול לשמש שיח נפלא בין הורה לילד או בקבוצה על דרכים לעזור לאחרים בהתמודדות עם רגשות מהסוג הזה. איך להיות שם עבור חבר.

הספר, במתכונתו המיוחדת, יכול לשמש גם כספר מתנה לכל גיל. לאלה הזקוקים לאמפתיה, או לכאלה שפשוט שכחו את כוחה המרפא של ההקשבה.

אופיר הייתה מרוכזת לאורך כל הסיפור ובתומו ביקשה שאקריא לה אותו שוב. וכשסיימתי בפעם השנייה, היא חיבקה אותי.

"אז מה את אומרת, ננסה לצייר שוב?"

אופיר חייכה, הנהנה בראשה והוסיפה: "וזה יהיה מדהים"

מאת: עמוס מאור | בצילום: עטיפת הספר

פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

Comments are closed.

תפריט